האבחון הנוירופסיכולוגי נוצר על מנת להעריך את מידת הליקוי במיומנות מסוימת של הנבדק ולקבוע איזה איזור במוח ייתכן שנפגע, כתוצאה מטראומה למוח או מחלה נוירולוגית. עם התפתחותן של שיטות הדמייה עצבית, ניתן לקבוע כיום בצורה מדויקת יותר את מיקומן של פגיעות נוירולוגיות.
היבטים של התפקוד הקוגניטיבי הנתונים להערכה במסגרת אבחון שכזה כוללים התמצאות במרחב ובזמן, יכולת למידה וזיכרון, אינטליגנציה, מיומנויות שפה, תפיסה חזותית ותפקוד במסגרת משימות שונות. בנוסף על כך, הערכה נוירופסיכולוגית מתמקדת גם בנסיבות הפסיכולוגיות, אישיות, בין אישיות והקשרים ונסיבות רחבים יותר.
נסיבות אפשריות בהן יתבצע אבחון נוירופסיכולוגי
- אבחון קליני: מטרתו להבין את תבנית יכולותיו הקוגניטיביות של הנבדק, כמו גם הקשיים שמהם הוא סובל, על מנת לסייע לקבל החלטות בעניין יישום של טיפול רפואי או שיקומי בעניינו.
- מחקר מדעי: בחינת השערה מסוימת לגבי מבנה הקוגניטיבי הנבחן ותפקודו, או מתן מידע שיאפשר ליישם את הנלמד מתוצאותיו של ניסוי מדעי בהקשרים קוגניטיביים רחבים יותר.
- אבחון רפואי-משפטי: לצורך אספקת ראיות, במסגרת הליך משפטי, בתביעה אזרחית או משפט פלילי.
שלוש המטרות העיקריות לביצוע אבחון נוירופסיכולוגי
- אבחנה: קביעת טבעה של בעיה מסוימת, שנחשד כי יש לה מקור נוירולוגי.
- הבנת טיבה של טראומה מוחית כלשהי, או בעיה נוירולוגית שנובעת ממנה, והשפעותיהן על הנבדק. המטרה כאן היא לבנות תוכנית שיקום או להציע תובנות לגבי יכולתו של הנבדק להוציא לפועל משימות שונות (כגון יכולת נהיגה, עבודה וכדומה).
- מדידת שינוי בתפקוד לאורך זמן: למשל, לצורך בדיקת תוצאותיהם של הליך כירורגי או תוכנית שיקום במשך תקופת זמן מסוימת.
שלבי האבחון של הפרעה נוירופסיכולוגית
- לקיחת היסטוריה: שלב זה כולל איסוף ההיסטוריה הרפואית של הנבדק ומשפחתו, לרבות קיומם או העדרם של שלבים שונים בהתפתחות, היסטוריה פסיכולוגית, אופי, חומרה ומידת ההתקדמות של תלונות רפואיות ופסיכולוגיות שונות מן העבר. באמצעות פרטים אלה, הפסיכולוג יכול להעריך כיצד להתייחס לנבדק ולקבוע אם ישנם גורמים מסוימים בעברו שעשויים היו להשפיע על התנהגותו.
- ראיון: פסיכולוגים עושים שימוש בראיונות מובנים על מנת לקבוע מה סוג הבעיה הנוירולוגית שחווה הנבדק. ישנם מספר סוגים של ראיונות המיושמים כיום ובהם המבחן הקצר לאבחון מטלי, סקאלת הערכת ליקוי נוירופסיכולוגי, הערכה עצמית של הבדק לגבי תפקודו והראיון המובנה לאבחון דמנציה.
- מבחנים: מבחנים מתוקננים (שעוברים סטנדרטיזציה) כאלה מאפשרים לפסיכולוג להשוות את הנבדק לאחרים על גבי סקאלה אחידה, על מנת לקבוע אם הוא שייך לטווח הנורמה, בהתאם לכל יכולת שנבדקת בהם. אצל ילדים, תוצאותיהם של מבחנים אלו נמצאו ככלי ניבוי חזק לאירעותם של קשיים נוירופסיכולוגיים בעתיד. עם זאת, יש לציין שתוצאותיהם של מבחנים אלו הינן כלי בלבד, המשמש לגילוי קיומה של הפרעה. נדרש אבחון נוסף על מנת לאבחן את הנבדק באופן רשמי כסובל מליקוי כלשהו.
קיימים סוגים שונים של מבחנים ובהם:
- מבחני אינטליגנציה: בחינת רמת האינטליגנציה של הנבדק יכולה לספק רמשים חשובים לגבי קיומה של בעיה בתפקוד המוח. סקאלות וקסלר הן המבחנים שבהם נעשה שימוש לעיתים קרובות לצורך קביעת רמת האינטליגנציה. מגוון הסקאלות הקיים, טבען של המשימות השונות והפער המשמעותי בכישורים השפתיים והתפקודיים של הנבדק, אל מול ציוני הנורמה, מספקים רמזים חשובים לגבי קיומם של ליקויי למידה או נזק לאזור מסוים במוחו של הנבדק.
- בדיקות בתחומים אחרים: אלה כוללות תפיסה חושית, תפקוד מוטורי עדין וגס, תשומת לב, זיכרון, יכולות שמיעתיות, תפיסה חזותית, שפה, פתרון בעיות, תכנון, ארגון וסדר, מהירות תפיסה ועוד רבות אחרות. באמצעות האבחון הנוירופסיכולוגי ניתן לבחון תפקוד של מגוון יכולות קוגניטיביות, לצורך איתור קיומו של קושי תפקודי או התנהגותי ממקור נוירופסיכולוגי אצל הנבדק.
המידע הנאסף במסגרת האבחון הנוירופסיכולוגי
האבחון מאפשר לאסוף מידע ייחודי אודות הנבדק, שיאפשר לפסיכולוג לבנות תוכנית טיפול עבורו. אבחון נוירופסיכולוגי עשוי להבהיר את טבעה של ההפרעה ולסייע לקבוע מהם המנגנונים הקוגניטיביים המעורבים בה. האבחון גם מאפשר לפסיכולוג להבין את התקדמותה של ההפרעה, לצורך חיזוי קשיים עתידיים כתוצאה ממנה, וכן את השינויים בה לאורך זמן, בתגובה לתוכנית טיפול.
