אבחון פסיכיאטרי בכפייה לשם הוראה על אשפוז פסיכיאטרי

מטרת הליך האבחון הפסיכיאטרי תלויה בגורם המבקש את האבחון, בסיבה לאבחון ותפקיד העתידי של הפסיכיאטר בטיפול במטופל העומד בפניו.

התוצאה של האבחון עשויה, על כן, להשתנות בהתאם לנסיבות הללו. אחת מהנסיבות שבהן עשוי להתבקש אבחון פסיכיאטרי אודות אדם מסוים הינה במקרה חירום, כאשר מתבקש אשפוזו של מטופל בשל מחשבות, רגשות או דחפים בלתי נשלטים או בשל התנהגות שמחייבת נקיטת פעולה דחופה על ידי אחרים, למשל חוסר יכולת של המטופל לדאוג לעצמו, כאשר המטופל מפגין התנהגות מוזרה או מבולבלת או מצוקה משמעותית וכמובן, כאשר המטופל נמצא בסיכון לפגוע בעצמו או באחרים.

תנאים מקדימים לצורך בדיקה דחופה בכפייה ואשפוז פסיכיאטרי

חוק טיפול בחולי נפש, תשנ”א-1991, סעיף 3, קובע כי “לא יתקבל חולה לאשפוז בבית חולים… אלא אם כן נבדק תחילה בדיקה רפואית, נפשית וגופנית, בבית החולים ונקבע הצורך לאשפזו…”. כלומר, לצורך קבלת אדם לאשפוז, יש תחילה לערוך לו את כל הבדיקות האמורות.

כאשר מדובר במקרה חירום, שבו אדם מתנהג בצורה המעוררת חשש לבריאותו הנפשית או הגופנית, או לפגיעה בזולת, ייתכן שאותו אדם גם יסרב לעבור את כל הבדיקות הנדרשות, לצורך קבלתו לאשפוז פסיכיאטרי, במקרים שכאלה, סעיף 6 לחוק מפרט את התנאים שבהתקיימם, רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על בדיקה דחופה של אדם, אף ללא הסכמתו:

1. אותו אדם הוא חולה במחלה אשר גרמה לכך שכושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות נפגם במידה ניכרת;
2. עולה ממנו סיכון פיזי מיידי לעצמו או לזולת;
3. הוא סירב להיבדק בידי פסיכיאטר.

לעומת זאת, ככל שלא מדובר במקרה חירום, סעיף 7 לחוק קובע כי לפסיכיאטר המחוזי תהיה הסמכות להורות על קיומה של בדיקה כפויה לא דחופה במטופל. מקרה חירום איננו מקרה שבו עולה מהמטופל סיכון פיזי מיידי לעצמו או לזולת, אלא שהוא ממלא אחר אחד מהתנאים הבאים:

• הוא עלול לסכן את עצמו או את הזולת סיכון פיזי שאינו מיידי;
• יכולתו לדאוג לצרכיו הבסיסיים נפגמה קשות;
• הוא גורם סבל נפשי חמור לזולת ופוגע ביכולתו לקיים אורח חיים תקין;
• הוא פוגע פגיעה חמורה ברכוש.

אבחון פסיכיאטרי בבית חולים

לאחר קבלת הסכמת המטופל, או לאחר קבלת אישור הפסיכיאטר המחוזי, במקרה שבו המטופל אינו מסכים לבדיקה, יובא המטופל לבדיקה בבית חולים. בבית החולים, ייערך למטופל אבחון פסיכיאטרי שיעסוק, בין השאר, בגורמים הבאים:

• הערכת רמת הסיכון הנובעת מהמטופל לעצמו ולאחרים;
• אבחנה ראשונית של ההפרעה הנפשית בה לוקה המטופל;
• קבלת פרטים של קרובי משפחה או גורמים אחרים המעורבים בחייו של המטופל, לרבות גורמי טיפול, אשר יכולים לספק מידע אודות מצבו ולקבל החלטות בעניינו;
• הערכת מידת נכונותו של המטופל לשתף פעולה בהמשך האבחון ובטיפול בו;

אם, במסגרת האבחון הפסיכיאטרי, יימצא שהמטופל אכן לוקה בנפשו, באופן הפוגע בכושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות, ושכתוצאה מכך הוא מהווה סכנה לעצמו או לזולת, מנהל בית החולים רשאי להורות על אשפוזו בכפייה למשך תקופה של עד 48 שעות.

מתן הוראת אשפוז כפוי ותהליך הארכתה

על מנת לאשפז מטופל למשך תקופה של יותר מ-48 שעות, לא מספיקה הוראתו של מנהל בית החולים ויש לפנות שנית לפסיכיאטר המחוזי.

לפי סעיף 9 לחוק, אם הפסיכיאטר המחוזי השתכנע, על סמך בדיקה פסיכיאטרית שנערכה למטופל, כי הוא עדיין ממלא אחר שלושת התנאים הנזכרים בסעיף 6 (מחלת נפש הפוגעת בכושר השיפוט, סכנה למטופל או לזולת וקשר סיבתי בין השניים), הוא יהיה רשאי להורות על אשפוזו של המטופל בכפייה.

לפי סעיף 10 לחוק, האשפוז הכפוי יימשך שבעה ימים בלבד. לפסיכיאטר המחוזי ישנה סמכות להאריך את האשפוז הכפוי בשבעה ימים נוספים, לפי בקשה מנומקת בכתב מאת מנהל בית החולים.

אם מתבקשת הארכת האשפוז הכפוי אל מעבר ל-14 הימים הללו, נדרש מנהל בית החולים לפנות בבקשה מנומקת בכתב אל הועדה הפסיכיאטרית. בשלב זה, הועדה הפסיכיאטרית תהיה רשאית להאריך את האשפוז למשך תקופה של שלושה חודשים בלבד.

לאחר תום שלושת חודשי האשפוז הללו, הועדה הפסיכיאטרית תהיה רשאית להאריך את תקופת האשפוז הכפוי, גם ללא בקשה ממנהל בית החולים, לתקופות נוספות של עד שישה חודשים בכל פעם. בשלב זה של האשפוז, למטופל עצמו וכן לקרובי משפחתו ולאפוטרופוס שלו, ניתנת הזכות לפנות לועדה בבקשה לדיון נוסף בעניין האשפוז.